זהבה ושלושת הדובים

היה היה, בבית עץ קטן בלב היער, גרו שלושה דובים. אבא דוב גדול וענק, אמא דובה בגודל בינוני, ודובון קטנטן. בוקר אחד הכינה אמא דובה דייסה לארוחת הבוקר. אבל הדייסה הייתה חמה מדי לאכילה. "בואו נלך לטייל קצת ביער," אמר אבא דוב, "עד שהדייסה תתקרר." אז שלושת הדובים יצאו מהבית, והשאירו את הדלת פתוחה רק קצת.

זמן קצר אחר כך, הלכה ביער ילדה קטנה. שערה היה זהוב ומתולתל כמו קרני השמש, ולכן כולם קראו לה זהבה. היא ראתה את הבית הקטן, וראתה שהדלת פתוחה. "שלום? יש כאן מישהו?" קראה. אף אחד לא ענה. זהבה הייתה ילדה סקרנית, והיא הייתה רעבה, אז היא נכנסה על קצות האצבעות. ושם, על השולחן, עמדו שלוש קערות של דייסה.

היא טעמה מהדייסה בקערה הגדולה והענקית. "אוי! הדייסה הזאת חמה מדי!" היא טעמה מהדייסה בקערה הבינונית. "ברררר! הדייסה הזאת קרה מדי!" ואז היא טעמה מהדייסה בקערה הקטנטנה. "ממממ! הדייסה הזאת בדיוק כמו שצריך!" והיא אכלה אותה עד הסוף, עד הכפית האחרונה.

אחר כך ראתה זהבה שלושה כיסאות. היא התיישבה על הכיסא הגדול והענק. "הכיסא הזה קשה מדי!" היא התיישבה על הכיסא הבינוני. "הכיסא הזה רך מדי!" ואז היא התיישבה על הכיסא הקטנטן. "הכיסא הזה בדיוק כמו שצריך!" אבל היא התנועעה והתנדנדה, והתנועעה והתנדנדה, וקראק! הכיסא הקטן נשבר לחתיכות, והיא נפלה, בום, על הרצפה.

עכשיו זהבה הרגישה ישנונית מאוד. היא עלתה למעלה במדרגות ומצאה שלוש מיטות. היא נשכבה על המיטה הגדולה והענקית. "המיטה הזאת גבוהה מדי!" היא נשכבה על המיטה הבינונית. "המיטה הזאת נמוכה מדי!" ואז היא נשכבה על המיטה הקטנטנה. "המיטה הזאת בדיוק כמו שצריך." היא משכה אליה את שמיכת הטלאים, ותוך רגע קט נרדמה שנת ישרים.

עד מהרה חזרו שלושת הדובים הביתה. "מישהו אכל מהדייסה שלי," אמר אבא דוב בקולו הגדול והעמוק. "מישהו אכל מהדייסה שלי," אמרה אמא דובה בקולה הבינוני. "מישהו אכל מהדייסה שלי!" אמר הדובון בקולו הקטנטן, "ואכל אותה עד הסוף!" ואז הם ראו את הכיסאות. "ומישהו ישב על הכיסא שלי," קרא הדובון, "ושבר אותו!"

במעלה המדרגות הם עלו. "מישהו שכב במיטה שלי," אמר אבא דוב. "מישהו שכב במיטה שלי," אמרה אמא דובה. "מישהו שכב במיטה שלי!" צייץ הדובון, "והיא עדיין שם!" זהבה פקחה את העיניים. היא ראתה שלושה דובים מביטים בה מלמעלה! היא קפצה מהמיטה. "אוי! אני כל כך מצטערת!" קראה. "אכלתי את הדייסה, ושברתי את הכיסא. לא הייתי צריכה להיכנס לבית שלכם בלי לשאול."

הדובים הביטו זה בזה. "ובכן," אמרה אמא דובה בעדינות, "לא יפה להיכנס לבית בלי לשאול. אבל תודה שהתנצלת." זהבה עזרה לאבא דוב לתקן את הכיסא הקטן, ואמא דובה הכינה עוד דייסה, בדיוק כמו שצריך, לכולם. אחר כך רצה זהבה הביתה אל אמא שלה וסיפרה לה הכול. ומאותו היום היא תמיד דפקה בדלת, ותמיד שאלה קודם. ולפעמים היא חזרה לבקר את הדובון, והם שיחקו יחד ביער. לילה טוב.