חנסל וגרטל

בקצה יער ירוק וגדול עמד בית עץ קטן. שם גרו חוטב עצים ואשתו, ושני ילדיהם, חנסל וגרטל. הבית לא היה גדול ולא מפואר, אבל הוא הדיף ריח של לחם ושל אורנים. בכל ערב אמא נישקה אותם ואמרה: "יד ביד, ילדים שלי. יד ביד, ותמצאו את הדרך." "יד ביד," ענו הילדים, ואבא כיבה את הנר.

בוקר יפה אחד יצא האבא לחטוב עצים, והילדים באו איתו לקטוף פירות יער. "תישארו קרוב, שתשמעו את הגרזן שלי," אמר. חנסל מילא את הכיס שלו בלחם, והפיל פירור פה ופירור שם, לסמן את הדרך. ואז גרטל ראתה ציפור לבנה וקטנה. היא קפצה ושרה, והם הלכו אחריה, רק קצת, ועוד קצת, ועוד קצת.

עד מהרה כבר לא שמעו את הגרזן בכלל. "בואי נלך אחרי הפירורים שלי," אמר חנסל. אבל הפירורים נעלמו. ציפורי היער אכלו את כולם! כל העצים נראו אותו דבר, והאור נעשה רך וזהוב. השפתיים של גרטל רעדו. חנסל תפס את היד שלה. "יד ביד," אמר, והיא הנהנה. הרחק משם, הציפור הלבנה שרה שוב, והם הלכו לקראת השיר.

בקרחת יער עמד הבית המוזר ביותר שהם ראו בחייהם. הקירות שלו היו עוגיות ג'ינג'ר. הגג שלו היה עוגה. החלונות שלו היו סוכר צלול ונוצץ. חנסל שבר פינה קטנה מהגג. גרטל ליקקה חלון. ואז, מבפנים, נשמע קול חורק וקטן: "נקרים, נקרים, כמו עכבר, מי נוקר בבית שלי בלי לשאול?" הדלת נפתחה לרווחה, ויצאה זקנה קטנטנה בצעיף סגול.

"היכנסו, היכנסו," אמרה, והגישה להם פנקייקים והשכיבה אותם לישון. אבל בבוקר הקול שלה כבר לא היה כל כך מתוק. "אכלתם לי את הגג," אמרה. "עכשיו תישארו כאן, תטאטאו לי את הרצפות ותערבבו לי את הסירים, לתמיד!" היא הייתה מכשפה, ומאוד שתלטנית. היא נעלה את דלת הכניסה ותלתה את המפתח על וו. כל היום הם עבדו. וכל הלילה לחשו: "יד ביד."

גרטל התבוננה, וגרטל חשבה. היתה שם גם דלת אחורית, עם בריח עץ קשה. בוקר אחד היא עמדה לידה, ונראתה מבולבלת מאוד. "בבקשה," אמרה, "איך הבריח הזה עובד? אני לא מצליחה." "ילדה טיפשונת," רטנה המכשפה. "פשוט עוברים דרכו, ככה." ויצאה אל הגינה. מהר כהרף עין, גרטל דחפה את הדלת. קליק! הבריח ירד למקומו. המכשפה נשארה בצד הלא נכון.

"פתחי!" צעקה. היא טלטלה את הדלת ורקעה ברגליים. אבל מהעצים הגיעו ציפורי היער, מאות מהן, כי הריחו את העוגה. נק, נק, נק על הגג! "שוּ! שוּ! הבית שלי!" צעקה המכשפה, ורצה אחריהן, מעבר לגבעה ורחוק, ורחוק, והיער ההוא לא ראה אותה יותר. חנסל לקח את המפתח מהוו. גרטל מילאה את הסינר שלה בעוגיות ג'ינג'ר. יד ביד, הם רצו החוצה אל השמש.

הציפור הלבנה עפה לפניהם, והם הלכו אחריה. ואז, בין העצים, שמעו קולות. "חנסל! גרטל!" שני פנסים התנדנדו לאורך השביל. אמא ואבא חיפשו בכל יום ובכל לילה, ולא הפסיקו אפילו לרגע. הו, כמה חיבוקים! הו, כמה נשיקות על האף! הם הלכו הביתה, יד ביד ביד ביד. היו עוגיות ג'ינג'ר לארוחת ערב, ומיטות רכות וחמימות. אמא נישקה אותם. הנר כבה. לילה טוב, ילדים שלי.