הצבה והארנב

באחו ירוק חי פעם ארנב מהיר, מהיר מאוד. זום! הוא היה רץ מקצה האחו עד קצהו השני, לפני שהספקת להגיד את שמו. והוא אהב לספר על זה לכולם. בוקר שטוף שמש אחד עברה שם הצבה, לאט־לאט. צעד... צעד... צעד... הארנב צחק. "בוקר טוב, צבה! את הולכת לאנשהו? בקצב כזה, תגיעי בשבוע הבא!"

הצבה לא כעסה. היא רק חייכה. "אולי אני איטית," אמרה, "אבל תמיד אני מגיעה למקום שאני הולכת אליו. ובכלל, בוא נתחרה בריצה." הארנב צחק כל כך חזק, שהוא נפל על הדשא. "את? מתחרה בי? הא הא הא!" כל החיות באו להקשיב. "מירוץ! מירוץ!" צייצו הציפורים. "בסדר גמור," אמר הארנב. "מחר בבוקר. מעץ האלון הגדול ועד טחנת הרוח שעל הגבעה."

למחרת בבוקר כולם באו לצפות. הינשוף הזקן והחכם הרים עלה גבוה. "על המקום... היכון... צא!" וּוּש! הארנב שִׁגֵּר את עצמו כמו חץ. הוא רץ כל כך מהר, שאבק התעופף מאחוריו. והצבה הניחה רגל אחת קדימה, ואחריה עוד רגל. צעד... צעד... צעד... "קדימה, צבה, קדימה!" קראו הארנבונים הקטנים. עד מהרה הארנב היה רק נקודה זעירה רחוקה־רחוקה, והצבה עדיין הייתה ליד עץ האלון.

באמצע הדרך לטחנת הרוח הארנב הסתכל לאחור. הוא לא ראה את הצבה בשום מקום. "הא!" אמר. "זה קל מדי. היא תגיע לכאן רק בעוד שעות. יש לי זמן למנוחה קטנה." הוא התמתח מתחת לעץ תפוחים מוצל. הדשא היה רך. הדבורים זמזמו. השמש הייתה חמימה. "רק תנומה קטנטנה," אמר הארנב, ופיהק פיהוק ענק. ועד מהרה הוא נרדם עמוק, וְנחר בשקט.

בינתיים, הצבה המשיכה ללכת. צעד... צעד... צעד... היא לא רצה, והיא לא עצרה. היא עברה ליד הבריכה, ושם אמרו לה הצפרדעים: "המשיכי!" היא עברה ליד הפרחים, ושם אמרו לה הפרפרים: "את יכולה!" הרגליים שלה התעייפו, אבל היא לחשה לעצמה: "לאט ובטוח. לאט ובטוח." וצעד אחר צעד, היא טיפסה על הגבעה עד עץ התפוחים.

שם שכב הארנב, ישן שנת ישרים, ופרפר ישב לו על האף. הצבה לא העירה אותו. היא גם לא צחקה עליו. היא פשוט עברה לידו בשקט. צעד... צעד... צעד... היא עלתה על הגבעה, קרוב יותר ויותר אל טחנת הרוח. החיות שחיכו בקו הסיום בקושי האמינו למראה עיניהן. "זאת הצבה!" לחשו. "הצבה מגיעה!"

סוף־סוף הארנב התעורר. הוא התמתח. הוא הביט בשמיים. השמש כבר שוקעת! "אוי לא!" הוא קפץ ורץ מהר ככל שהרגליים הארוכות שלו יכלו. זום, זום, זום! אבל זה היה מאוחר מדי. בדיוק כשהגיע לראש הגבעה, הצבה צעדה מעבר לקו הסיום ליד טחנת הרוח. כולם הריעו. "הידד לצבה!"

הארנב התנשף ונשם בכבדות. הוא הרגיש קצת מגוחך. ואז הוא הושיט את כף ידו. "כל הכבוד, צבה," אמר. "באמת ניצחת." "תודה," אמרה הצבה בנועם. "אתה מהיר ממני בהרבה. אבל אתה עצרת, ואני המשכתי." מאותו יום הארנב לא התרברב עוד. הוא והצבה נהיו חברים טובים, וראו יחד שקיעות רבות. לאט ובטוח. לילה טוב.