הילד שצעק ״זאב!״

היה היה פעם ילד ושמו ניקו, והוא שמר על הכבשים של הכפר. בכל בוקר עלה איתן אל הגבעה הירוקה, ובכל ערב הוביל אותן הביתה. הכבשים לעסו עשב. העננים צפו בשמיים. ניקו ניגן בחליל הקטן שלו. והימים היו שקטים, שקטים מאוד. "לא קורה כאן שום דבר," נאנח ניקו. "משעמם לי כל כך."

יום אחד עלה בראשו של ניקו רעיון. רעיון שובב. הוא טיפס על סלע, הצמיד כפות ידיים לפה, וצעק: "זאב! זאב! זאב רודף אחרי הכבשים!" למטה בכפר, האנשים עזבו הכול. האופה הפיל את הלחם. האיכר הפיל את המגרפה. הם תפסו מקלות ורצו במעלה הגבעה, כמה שיותר מהר, מתנשפים ומתנשמים.

כשהגיעו לפסגה, הם הביטו לכל עבר. אין זאב! הכבשים לעסו עשב בשמחה. וניקו התגלגל על הדשא וצחק. "הא הא! אין שום זאב! עבדתי עליכם!" אנשי הכפר לא שמחו בכלל. "זה לא היה מצחיק, ניקו," אמר האופה. "עזבנו את העבודה כדי לעזור לך." והם ירדו חזרה במורד הגבעה, מנענעים בראשם.

כעבור כמה ימים ניקו שוב השתעמם. "זאב! זאב!" צעק. "הצילו! זאב!" שוב עזבו אנשי הכפר הכול ורצו במעלה הגבעה. ושוב, אין זאב. רק ניקו, צוחק. "עבדתי עליכם שוב!" הפעם אנשי הכפר כעסו מאוד. "מי שמשקר," אמר הרועה הזקן, "לא יאמינו לו גם כשיגיד את האמת." אבל ניקו רק משך בכתפיו.

ואז, ערב אחד, כשהשמש שקעה, משהו זז בקצה היער. שתי עיניים צהובות. זנב אפור. זה היה זאב אמיתי! הכבשים ראו אותו והתחילו לגעות. "בעע! בעע!" הלב של ניקו דפק, בום, בום, בום. הוא קפץ על הסלע שלו וצעק בכל כוחו. "זאב! זאב! זאב אמיתי! בבקשה, בואו מהר!"

למטה בכפר, האנשים שמעו אותו. "הנה ניקו שוב," אמר האופה. "הוא משחק את המשחקים שלו," אמר האיכר. "בפעם השלישית לא עובדים עלינו." ואף אחד לא בא. למעלה על הגבעה, הכבשים התפזרו לכל עבר, אל בין השיחים ולמורד הגבעה. הזאב רדף אחריהן, אבל הכבשים היו מהירות מדי, ועד מהרה הזאב ויתר, והתגנב חזרה אל היער.

אבל עכשיו הכבשים היו פזורות בכל הגבעה! ניקו רץ אל הכפר ודמעות על לחייו. "באמת היה זאב," בכה, "ועכשיו הכבשים אבודות!" הרועה הזקן ראה את פניו, והבין שהפעם זו האמת. "בוא," אמר בנחת. וכולם לקחו פנסים ועלו אל הגבעה, וקראו: "כבשים, כבשים, איפה אתן?" אחת אחת, הם מצאו את כל הכבשים, עד האחרונה.

כשהטלה הקטן האחרון היה בטוח בדיר, אמר ניקו: "אני מצטער. לעולם לא אשקר שוב כמו שעשיתי." "אנחנו יודעים שאתה מתכוון לזה," אמר הרועה הזקן, וטפח על כתפו. וניקו קיים את הבטחתו. הוא אמר את האמת בכל יום, ועד מהרה כולם סמכו עליו שוב. כי האמת היא כמו פנס: היא עוזרת לכולם למצוא את הדרך הביתה. לילה טוב.