האריה והעכברה

בערבה הרחבה והזהובה, מתחת לעץ שיטה גדול, שכב אריה ונרדם. הוא היה האריה הכי גדול והכי חזק מכולם, והנחירות שלו נשמעו כמו רעם. חררר... חררר... עכברה קטנה עברה שם בריצה וחיפשה גרגירים. היא מיהרה כל כך, שלא שמה לב לאן היא רצה. טפטף-טפטף, היא טיפסה על הכף הגדולה של האריה, ורצה ישר על האף שלו!

האריה התעורר בעיטוש גדול. "אפצ'י!" בתנועה מהירה אחת הוא תפס את העכברה הקטנה בזנב. "מי מעז להעיר את מלך הערבה?" שאג האריה. העכברה הקטנה רעדה. "אוי, בבקשה, אריה גדול, סליחה! לא התכוונתי להעיר אותך. בבקשה, תן לי ללכת. אולי יום אחד אוכל לעזור גם לך."

האריה צחק כל כך חזק, שהעלים על העץ רעדו. "חה חה חה! את? תעזרי לי? עכברה קטנטנה תעזור לאריה ענקי? זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי השנה!" אבל האריה לא היה רעב, והעכברה הייתה קטנה מאוד, והיא ביקשה סליחה יפה כל כך. "לכי, קטנטונת," אמר בחיוך, ופתח את הכף. "תודה, תודה!" צווחה העכברה בקול דקיק. "אני לא אשכח!" והיא ברחה אל תוך העשב.

כמה ימים אחר כך, האריה הלך בין העשבים הגבוהים וחיפש מקום קריר לנוח בו. הוא לא ראה את רשת החבלים הגדולה שהציידים החביאו בשביל. שוף! הרשת נפלה עליו. האריה משך. הוא דחף. הוא התגלגל. אבל ככל שנאבק, החבלים אחזו בו חזק יותר. "הצילו!" שאג. השאגה הגדולה שלו התגלגלה על פני כל הערבה, עד הנהר.

רחוק משם, העכברה הקטנה שמעה את השאגה. היא הכירה את הקול הזה! "זה חבר שלי, האריה," אמרה. "הוא בצרה!" החיות האחרות ברחו מהרעש הגדול. אבל העכברה הקטנה רצה דווקא אליו, מהר ככל שרגליה הקטנות יכלו. דרך העשב, מעל האבנים, מתחת לשיחים, טפטף-טפטף, טפטף-טפטף, עד שמצאה את האריה לכוד ברשת.

"אל תדאג, אריה," אמרה. "באתי לעזור." "את?" אמר האריה, אבל הפעם הוא לא צחק. העכברה הקטנה טיפסה על הרשת והתחילה לכרסם את החבלים בשיניים הקטנות והחדות שלה. כרסום, כרסום, צ'יק! חבל אחד נקרע. כרסום, כרסום, צ'יק! עוד חבל נקרע. היא עבדה ועבדה, והחור ברשת נעשה גדול וגדול יותר.

סוף סוף, החור היה גדול מספיק. האריה יצא מהרשת ונער את רעמת הזהב הגדולה שלו. הוא היה חופשי! הוא הביט למטה אל העכברה הקטנטנה, והעיניים שלו היו מלאות תודה. "חברה קטנה," אמר בשקט, "צחקתי עליך. אמרתי שעכברה לעולם לא תוכל לעזור לאריה. אבל הצלת את חיי. אני מצטער שצחקתי." העכברה הקטנה חייכה. "בשביל זה יש חברים."

מאותו היום, האריה והעכברה היו החברים הכי טובים. העכברה רכבה הרבה פעמים על ראשו של האריה, גבוה מעל העשב, והאריה דאג שאף אחד לא יפריע לה. והאריה זכר תמיד: אין חבר קטן מדי, ושום טוב לב לא הולך לאיבוד. מתחת לעץ השיטה הגדול, הם הביטו יחד בכוכבים שהתחילו לצאת. לילה טוב.