כיפה אדומה

היה היה פעם ילדה קטנה, שתמיד לבשה גלימה אדומה עם כיפה אדומה. סבתא תפרה אותה בשבילה, והילדה אהבה אותה כל כך, שכולם קראו לה כיפה אדומה. בוקר אחד אמרה לה אמא: "סבתא מצוננת. בבקשה, קחי לה את הסל הזה, עם לחם טרי ודבש. תישארי על השביל, ואל תעצרי לדבר עם זרים." "אני מבטיחה," אמרה כיפה אדומה, ויצאה לדרך בדילוגים קלילים.

השביל התפתל בתוך היער, מתחת לעצים ירוקים וגבוהים. ציפורים צייצו. פרפרים רקדו. כיפה אדומה זמזמה שיר קטן. ופתאום, מאחורי עץ, יצא זאב אפור וגדול, עם אף ארוך וחיוך ערמומי. "בוקר טוב, ילדה קטנה," אמר בקול המתוק ביותר שלו. "לאן את הולכת עם הסל היפה הזה?" כיפה אדומה שכחה את ההבטחה שלה. "לבית של סבתא, בקצה השביל הזה," אמרה.

"איזה יופי," אמר הזאב. "אבל תראי כמה פרחים נהדרים יש כאן! סבתא שלך בטח תשמח לקבל זר." כיפה אדומה הסתכלה. פרגים אדומים, דרדרים כחולים, נוריות צהובות! "בטח שתשמח," אמרה כיפה אדומה. אז היא ירדה מהשביל כדי לקטוף אותם. ובזמן שקטפה, הזאב רץ, מהיר כמו הרוח, בדרך הקצרה ביותר אל הבית של סבתא.

טוק, טוק! "מי שם?" קראה סבתא. "זאת כיפה אדומה," אמר הזאב בקול צפצפני. אבל סבתא הייתה זקנה חכמה. היא הציצה מהחלון וראתה זנב אפור וגדול. "זאת לא ילדה קטנה!" לחשה. במהירות הבזק היא התחבאה בארון העץ הגדול. הזאב נכנס, מצא את המיטה ריקה, ושם על עצמו את כובע הלילה והמשקפיים של סבתא. אחר כך טיפס על המיטה ומשך את השמיכה עד לאף.

עוד מעט הגיעה כיפה אדומה עם הפרחים שלה. "סבתא?" אמרה. "התקרבי, יקירתי," נשמע קול עמוק מהמיטה. כיפה אדומה התקרבה. "סבתא, איזה אוזניים גדולות יש לך!" "כדי לשמוע אותך טוב יותר." "סבתא, איזה עיניים גדולות יש לך!" "כדי לראות אותך טוב יותר." "סבתא, איזה שיניים גדולות יש לך!" ובדיוק אז, כיפה אדומה ראתה זנב אפור וגדול מציץ מתחת לשמיכה.

"את לא סבתא שלי!" קראה כיפה אדומה. "הצילו!" ברגע הזה בדיוק נפתחה דלת הארון בבת אחת. "הצילו!" קראה גם סבתא. חטב עצים שעבר שם שמע אותן ורץ פנימה. "החוצה, זאב!" קרא בקול גדול וחזק. הזאב נבהל כל כך, שקפץ ישר מהחלון, יחד עם כובע הלילה, ורץ למעמקי היער. והוא לא חזר לשם לעולם.

סבתא יצאה מהארון וחיבקה את כיפה אדומה חזק. "את בסדר, מתוקה שלי?" "כן, סבתא. ואת?" "עכשיו כן," אמרה סבתא וצחקה. הן הודו לחטב העצים הטוב, וכולם התיישבו יחד. הם אכלו לחם טרי עם דבש מתוק ושתו תה חם. וסבתא שמה את הפרחים בכד, והם נראו שם יפים מאוד.

כשהגיע הזמן לחזור הביתה, כיפה אדומה הלכה על השביל, ולא ירדה ממנו אפילו פעם אחת. "מעכשיו," אמרה לעצמה, "אזכור תמיד את ההבטחה שלי, ולא אגלה לזרים לאן אני הולכת." כשהגיעה הביתה, אמא חיבקה אותה חיבוק גדול. ובלילה ההוא, כיפה אדומה נרדמה במיטה החמימה שלה, שלווה ובטוחה, וחלמה על פרחים ועל דבש. לילה טוב.