הנמלה והחגב

היה קיץ בהיר וחם. בשדה ירוק וגדול ישב חגב על עלה דשא גבוה. הוא ניגן בכינור הקטן שלו ושר: "הקיץ הגיע, השמיים כחולים, איזה יום יפה לא לעשות כלום, טרה-לה-לולים!" הוא רקד, הוא קפץ, והוא ניגן כל היום. השמש זרחה, והפרחים הנידו את ראשיהם לצלילי המוזיקה שלו.

למטה, על האדמה, צעדה שורה ארוכה של נמלים. כל נמלה נשאה על הגב גרגיר חיטה או זרע. ימין, שמאל, ימין, שמאל! "שלום, נמלה!" קרא החגב. "למה את עובדת כל כך קשה ביום שטוף שמש? בואי לשיר איתי!" "אני מצטערת, אני לא יכולה," אמרה הנמלה הקטנה. "אנחנו אוספות אוכל לחורף. גם אתה צריך לעשות את זה." "חורף?" צחק החגב. "החורף רחוק רחוק!"

כל יום היה אותו דבר. הנמלים עבדו, והחגב שיחק. "חגב, הימים נעשים קצרים יותר," אמרה הנמלה. "יש הרבה זמן!" שר החגב. "חגב, הלילות נעשים קרים יותר," אמרה הנמלה. "יש הרבה זמן!" שר שוב. והוא ניגן בכינור שלו, שוכב בערסל העלים, והנמלים מילאו את הבית שלהן בגרגירים ובזרעים, חדר אחרי חדר אחרי חדר.

ואז הגיע הסתיו. העלים הצהיבו ונשרו מהעצים. הפרחים סגרו את עלי הכותרת והלכו לישון. הדשא התייבש והפך צהוב. בוקר אחד התעורר החגב ורעד מקור. היה כפור על הכובע שלו! הוא חיפש משהו לאכול. אבל השדה היה ריק. לא נשארו זרעים, לא עלים, ולא דשא מתוק. "אוי ואבוי," אמר. "אוי, אוי, אוי."

ואז התחיל לרדת שלג. רך, לבן וקר, קר מאוד. החגב המסכן היה רעב ורועד מקור. הוא הלך בשלג, כשהכינור שלו מתחת לזרועו, עד שהגיע לבית של הנמלים. טוק, טוק, טוק. הנמלה הקטנה פתחה את הדלת. "חגב!" אמרה. "בבקשה, נמלה," אמר בקול קטן, "קר לי כל כך ואני רעב. לא הקשבתי לך. אני מצטער. אפשר להיכנס?"

הנמלה הביטה בחגב הרועד. הנמלים האחרות התאספו מאחוריה. "היית צריך לעבוד בקיץ," אמרה אחת מהן. אבל הנמלה הקטנה אמרה: "עכשיו הוא יודע. ויש לנו מספיק כדי לחלוק." אז הכניסו את החגב פנימה. הן נתנו לו שמיכה חמה וקערה גדולה של זרעים. "תודה," אמר החגב, ודמעה שמחה זלגה על לחיו. "איך אוכל להחזיר לכן?"

"טוב," אמרה הנמלה הקטנה, "החורף ארוך, ובקן שלנו נהיה שקט מאוד. תוכל לנגן לנו שיר?" החגב חייך את החיוך הכי גדול שלו. הוא הרים את הכינור וניגן. הוא ניגן שירים שמחים ושירים מצחיקים, והנמלים מחאו כפיים ורקדו. כל החורף היה לחגב אוכל מהנמלים, ולנמלים הייתה מוזיקה מהחגב. זה היה החורף העליז ביותר שהקן הכיר אי פעם.

כשהקיץ חזר, החגב עדיין ניגן בכינור שלו. אבל בבקרים הוא עבד ליד הנמלים, נשא זרעים ושר שירי עבודה כדי שהזמן יעבור מהר. "קצת עבודה, קצת נגינה," שר, "ונחכה לחורף בלי דאגה." וכשירד השלג באותה שנה, כולם היו חמים, שבעים ושמחים. לילה טוב.