שלושת התיישים גרוף

היו היו פעם שלושה תיישים, ושמם גרוף: תיש קטן, תיש בינוני ותיש גדול גדול. כל החורף אכלו שחת יבשה, ועכשיו הם היו רעבים מאוד. מעבר לעמק, מעבר לנחל שוצף, הייתה גבעה מכוסה עשב ירוק ומתוק ופרחי בר. "בואו נעלה אל הגבעה ונאכל עד שנהיה שמנים ועגולים!" אמרו. אבל כדי להגיע לשם, היה עליהם לעבור על גשר עץ.

ומתחת לגשר גר טרול. הוא היה גבשושי וזעפן, עם אף ארוך כמו גזר ושיער כמו סלע מכוסה אזוב. הוא לא אהב שמישהו עובר על הגשר שלו. אף פעם. "זה הגשר שלי!" רטן לעצמו. "מי שיעבור עליו, יצטרך להסתדר איתי!" והוא ישב שם בצל, חיכה והקשיב.

ראשון יצא לדרך התיש הקטן גרוף, ועלה על הגשר. טיפּ־טפּ, טיפּ־טפּ! נשמעו הפרסות הקטנות שלו. "מי זה מטפטף לי על הגשר?" שאג הטרול והציץ למעלה. "אוי, זה רק אני, התיש הקטן גרוף," אמר התיש בקול זעיר. "אני עולה אל הגבעה לאכול עשב מתוק." "אה, לא! לא ולא!" אמר הטרול. "אני אבלע אותך בנגיסה אחת!"

"אוי, בבקשה אל תבלע אותי," אמר התיש הקטן. "אני קטנטן מדי. חכה לאח שלי, התיש השני גרוף. הוא הרבה יותר גדול ממני." הטרול גירד את הראש המכוסה אזוב. "יותר גדול, אתה אומר? המממ... טוב, לך." וטיפּ־טפּ, התיש הקטן דילג על הגשר ועלה אל העשב הירוק שעל הגבעה.

עוד מעט עלה על הגשר התיש הבינוני גרוף. טיפּ־טפּ, טיפּ־טפּ! "מי זה מטפטף לי על הגשר?" שאג הטרול. "זה אני, התיש השני גרוף," אמר התיש בקול בינוני. "אז אני אבלע אותך!" "אוי, לא הייתי עושה את זה," אמר התיש. "חכה לאח הגדול שלי. הוא הרבה הרבה יותר גדול ממני." "טוב," אמר הטרול הרעבתן. "לך." והתיש השני עלה אל הגבעה.

ואז בא התיש הגדול גדול גרוף. טוּפּ־טוּפּ! טוּפּ־טוּפּ! הגשר חרק ונאנח תחתיו. "מי זה רומס לי את הגשר?" שאג הטרול. "זה אני, התיש הגדול גרוף!" אמר התיש בקול גדול גדול. "אז אני בא לבלוע אותך!" אמר הטרול, וטיפס אל הגשר. "בוא, בוא!" אמר התיש הגדול. "יש לי שתי קרניים גדולות, ואני לא מפחד ממך!"

התיש הגדול גרוף הוריד את הקרניים ורץ אל הטרול. בום! הוא העיף אותו מעל הגשר, וצ'ליפּ! הטרול נחת בנחל השוצף. המים הקרים סחפו אותו, מתנדנד ומתעטש, כל הדרך במורד העמק. "ברר! איזה קר!" רטן הטרול. "אמצא לי גשר אחר, עם תיישים נחמדים יותר!" והוא לא חזר לעולם.

אז התיש הגדול גרוף עלה טוּפּ־טוּפּ אל הגבעה, להצטרף לאחיו. שם אכלו כולם את העשב הירוק והמתוק ואת פרחי הבר, ואכלו ואכלו, עד שנהיו עגולים ושמנים כל כך שבקושי יכלו ללכת הביתה. ואם הם עוד לא רזו, הם שמנים עד היום. וכך הסתיים הסיפור שלנו, ועכשיו הולכים לישון. לילה טוב.