אצבעונית

פעם, לפני הרבה הרבה זמן, הייתה אישה טובת לב שרצתה מאוד ילד משלה. זקנה חכמה נתנה לה גרגיר שעורה. "שִׂימי אותו באדמה," אמרה הזקנה. האישה שתלה אותו בעציץ, ומתוכו צמח פרח אדום ויפהפה, כמו צבעוני. "איזה פרח מקסים," אמרה האישה, ונישקה את עלי הכותרת שלו. פּוֹף! הפרח נפתח. ובתוכו, באמצע, ישבה ילדה קטנטנה, לא גדולה יותר מאגודל. אז קראה לה האישה אצבעונית.

אצבעונית ישנה בעריסה של קליפת אגוז, מתחת לשמיכה מעלה של ורד. ביום היא חתרה בסירה מעלה של צבעוני על פני צלחת מלאה מים, ושתי שערות סוס לבנות היו לה במקום משוטים. והיא שרה בקול כל כך מתוק ורך, שכל מי ששמע אותה חייך. אבל בלילה אחד, בזמן שישנה, קפצה פנימה דרך החלון הפתוח קרפדה גדולה ורטובה. "איזו כלה יפה תהיה לבן שלי!" קרקרה הקרפדה, ונשאה את קליפת האגוז אל הנהר.

בבוקר התעוררה אצבעונית על עלה ירוק וגדול של שושן מים, באמצע הנהר. "קרואק, קרואק, את תתחתני עם הבן שלי," אמרה הקרפדה. אצבעונית לא רצתה להתחתן עם קרפד, בכלל לא, והתחילה לבכות. הדגים הקטנים בנהר שמעו אותה. "היא מתוקה מדי מכדי לגור בבוץ," אמרו. אז הם כרסמו וכרסמו את הגבעול של העלה, והעלה ציף ושט במורד הנהר, ונשא את אצבעונית רחוק, רחוק, רחוק.

כל הקיץ גרה אצבעונית לבדה ביער הגדול. היא ארגה מיטה קטנה מעשבים ותלתה אותה מתחת לעלה גדול, כדי שהגשם לא ירטיב אותה. היא אכלה צוף מתוק מהפרחים ושתתה טל של בוקר מהעלים. הציפורים שרו לה, והיא שרה להן בחזרה. אבל אז הקיץ נגמר. העלים נשרו, הרוח נשבה קרה, ופתיתי שלג התחילו לרדת. לאצבעונית הקטנטנה כל פתית שלג היה גדול כמו כרית.

אצבעונית רעדה מקור, ודפקה על דלת קטנה מתחת לאדמה. זה היה הבית של עכברת שדה זקנה. "מסכנה שלי," אמרה עכברת השדה בלב טוב. "בואי לחדר החמים שלי ותאכלי איתי ארוחת ערב." אצבעונית נשארה שם כל החורף. היא טאטאה את הרצפה וסיפרה סיפורים, והעכברת אהבה אותה מאוד. אבל השכן של העכברת, חולד עשיר במעיל קטיפה שחור, רצה להתחתן איתה. הוא היה מכובד מאוד, אבל שנא שמש ושנא פרחים, ואצבעונית לא אהבה אותו.

יום אחד, במנהרה החשוכה של החולד, מצאה אצבעונית סנונית שוכבת בלי נוע. "כל כך קר לה," לחשה. היא ארגה שמיכה רכה מקש ועטפה אותה בעדינות. בכל לילה הביאה לה מים בתוך עלה. לאט לאט הסנונית התחממה והתחזקה שוב. "תודה לך, קטנה שלי," אמרה. "הצלת אותי." כשהגיע האביב אמרה הסנונית: "בואי איתי, אצבעונית. שבי על הגב שלי, ואני אעוף איתך לארץ שטופת שמש."

אצבעונית חשבה על המנהרה החשוכה ועל החולד הזעוף. "כן," אמרה, "אני באה!" היא נפרדה בחום מעכברת השדה, ועלתה על גבה של הסנונית. למעלה, למעלה הן עפו, מעל יערות והרים, מעל הים הכחול הנוצץ. האוויר נעשה חם ומתוק. לבסוף הגיעו לארץ מלאה פרחים, עם ארמון לבן על שפת אגם, והסנונית הניחה אותה בעדינות על פרח לבן ויפהפה.

באמצע הפרח ישב נסיך קטן, לא גדול יותר מאצבעונית, עם כתר זהב קטנטן וכנפיים צלולות ונוצצות. בכל פרח גר אדם פרח קטנטן, והוא היה המלך שלהם. "ברוכה הבאה," אמר בחיוך. כל אנשי הפרחים הביאו מתנות, והמתנה הכי יפה הייתה זוג כנפיים נוצצות. עכשיו אצבעונית יכלה לעוף מפרח לפרח! היא מצאה חברים בדיוק במידה שלה, ובית מלא שמש. והסנונית שרה לה שיר שמח בכל ערב, כשנרדמה בתוך ורד. לילה טוב.