נגני העיר ברמן

היה היה חמור אחד, שנשא שקים כבדים אל הטחנה שנים רבות, רבות. עכשיו הוא הזדקן, והרגליים שלו התעייפו. "עוד יש בי תועלת," חשב. "יש לי קול יפה וחזק. אלך לעיר ברמן ואהיה נגן!" וכך יצא לדרך, טיפ-טופ, טיפ-טופ, בדרך הכפרית הארוכה, ושמש הבוקר מלטפת לו את האוזניים.

עד מהרה פגש כלב שרבץ ליד הדרך ונשם בכבדות, הא-הא-הא. "למה אתה עייף כל כך, ידידי?" שאל החמור. "אני זקן," אמר הכלב, "ואני כבר לא רץ מהר מספיק כדי לצוד. אני לא יודע לאן ללכת." "בוא איתי לברמן," אמר החמור. "אני אנגן, ואתה תתופף בתוף!" הכלב כשכש בזנב. "הב! איזה רעיון טוב!" והם המשיכו ללכת יחד.

אחר כך פגשו חתולה, עם פנים ארוכות כמו יום גשום. "אני זקנה," אמרה, "ואני מעדיפה לשבת ליד האח מאשר לרדוף אחרי עכברים." "בואי איתנו לברמן!" אמר החמור. "את שרה כל כך יפה בלילה." "מיאו, אני באה!" ואז פגשו תרנגול, שקרא מעל לשער: "קוקוריקו! אף אחד כבר לא צריך אותי כדי להתעורר." "בוא איתנו לברמן!" אמר החמור. "יש לך את הקול הכי יפה מכולנו." ועכשיו הם היו ארבעה.

ברמן הייתה רחוקה, והלילה ירד. ארבעת החברים עצרו ביער חשוך. החמור והכלב שכבו מתחת לעץ גדול. החתולה התכרבלה על ענף. והתרנגול עף עד לקצה הצמרת. "אני רואה אור!" קרא. "בטח יש שם בית." "בית זה מיטה חמה," אמר החמור. "ואולי גם ארוחת ערב," אמר הכלב. אז הם צעדו על קצות האצבעות בין העצים, לעבר האור הזהוב הקטן.

החמור, שהיה הכי גבוה, הציץ פנימה דרך החלון. "מה אתה רואה?" לחש התרנגול. "שולחן מלא אוכל טוב," אמר החמור, "ושודדים זעפנים שסופרים זהב שגנבו." לחברים היה רעיון. הכלב טיפס על גב החמור. החתולה טיפסה על גב הכלב. והתרנגול עף וקפץ על ראש החתולה. אחת, שתיים, שלוש, והם התחילו את הקונצרט הראשון שלהם!

"היי-הו!" נהק החמור. "הב, הב!" נבח הכלב. "מיאו!" שרה החתולה. "קוקוריקו!" קרא התרנגול. ואז כולם נפלו פנימה דרך החלון, בבום גדול! השודדים קפצו על רגליהם. "מפלצת!" צעקו, כי באור הנר ארבעת החברים עשו צל אחד ענק. השודדים ברחו מהדלת, רחוק, רחוק לתוך היער, ולא הפסיקו לרוץ עד הבוקר.

ארבעת החברים התיישבו ליד השולחן ואכלו ארוחת ערב נהדרת. אחר כך מצאו כל אחד את המקום האהוב עליו לישון בו. החמור שכב על הקש הרך בחצר. הכלב שכב מאחורי הדלת. החתולה התכרבלה ליד האפר החם באח. והתרנגול התיישב גבוה על הגג. הם כבו את הנר, ועד מהרה כולם ישנו שינה עמוקה.

מאוחר יותר באותו לילה, שודד אחד התגנב בחזרה כדי להציץ. אבל בחושך, העיניים הירוקות של החתולה נצצו, הכלב נהם "גררר!", החמור נהק "היי-הו!", והתרנגול קרא "קוקוריקו!" השודד ברח, והשודדים לא חזרו לעולם. ומה עם ארבעת החברים? הם אהבו את הבית הקטן כל כך, שבכלל לא הלכו לברמן. הם נשארו שם יחד, ושרו את השירים שלהם בכל יום. ואם תקשיבו היטב הלילה, אולי תשמעו אותם עד היום. לילה טוב.