בגדי המלך החדשים

לפני הרבה שנים, בעיר של גגות אדומים על שפת הים הכחול והקר, חי לו מלך שאהב בגדים חדשים. היה לו מעיל לכל שעה ביום. היה לו מעיל לארוחת הבוקר ומעיל לארוחת הצהריים. היה לו מעיל רק בשביל להסתכל מהחלון. וכשהיו שואלים: "איפה המלך?" התשובה הייתה תמיד אותה תשובה. "הוא בחדר ההלבשה, מודד מעיל!"

בוקר אחד הגיעו לשער הארמון שני זרים. "אנחנו אורגים," אמרו, וקדו קידה עמוקה מאוד. "אנחנו אורגים את הבד הכי יפה בעולם. והוא בד קסום! מי שטיפש, או לא טוב בעבודה שלו, לא יכול לראות אותו בכלל." "בד קסום!" קרא המלך. "תתפרו לי חליפה מיד!" הוא נתן להם משי וחוט זהב. הם החביאו הכול בתיקים שלהם, וישבו ליד נול ריק.

טיק-טק, טיק-טק, נקש הנול הריק. טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק. האורגים אָרגו כל היום, ולא היה שם שום דבר. עד מהרה שלח המלך את השר הזקן ביותר שלו להציץ. הזקן שם את המשקפיים. הוא הסתכל על הנול. הוא הסתכל שוב. "אוי ואבוי," חשב. "אני לא רואה כלום! אולי אני טיפש? אף אחד לא צריך לדעת." אז הוא חייך והנהן. "איזה צבעים יפים," אמר. וטיק-טק, טיק-טק, נקש הנול הריק.

לבסוף בא המלך לראות במו עיניו. כל השרים והגבירות באו אחריו. "הלא זה יפהפה?" שאלו האורגים, והרימו את הידיים הריקות. המלך בהה. הוא לא ראה בד. הוא לא ראה חוט. "אוי ואבוי," חשב. "אולי אני טיפש? אני הרי המלך! אף אחד לא צריך לדעת." אז הוא חייך. "יפהפה!" אמר. "יפהפה!" אמרו השרים. "יפהפה!" אמרו הגבירות. ואף אחד מהם לא ראה שום דבר.

כל הלילה גזזו האורגים את האוויר במספריים. גזז-גזז, גוזרים כלום. תפר-תפר, תופרים כלום. בבוקר הם הרימו את הידיים, כאילו החזיקו משהו קל מאוד. "הנה המכנסיים. הנה המעיל. בקושי תרגיש אותו!" המלך פשט את הקטיפה הכחולה שלו ועמד בתחתוני הצמר הארוכים. האורגים הלבישו אותו בכלום, כפתור אחרי כפתור. ואז הם קדו, והלכו על קצות האצבעות אל הדלת האחורית, ומשם רחוק, מעבר לגבעה.

אל תוך השמש יצא המלך, סנטרו מורם והכתר על ראשו. התופים תופפו: רם-טה-טם, רם-טה-טם. כל העיר עמדה והסתכלה. כולם שמעו על הבד הקסום, ואף אחד לא רצה להיראות טיפש. "איזה מעיל!" קראו. "איזו גלימה ארוכה ויפה!" כל אחד הסתכל על השכן שלו, וכל אחד המשיך לחייך. רם-טה-טם, תופפו התופים. ועדיין אף אחד לא רצה להיות הראשון שיגיד משהו.

ואז נשמע קול קטן מהשורה הראשונה של הקהל. ילדה קטנה ישבה גבוה על כתפי אבא שלה, והסתכלה, והסתכלה. "אבל יש לו רק תחתונים!" אמרה. הרחוב השתתק לגמרי. "שמעת אותה?" לחש אבא שלה. הלחישה עברה לאורך הרחוב כמו רוח בין העשבים. "רק תחתונים. רק תחתונים!" המלך הסתכל למטה. הנה הכפתורים הקטנים שלו מעץ. הנה שתי הברכיים שלו.

לחייו האדימו. ואז כתפיו התחילו לרעוד. "הו, הו, הו!" צחק המלך. "נכון מאוד!" וכל העיר צחקה איתו, צחוק ארוך וטוב לב. הוא קד לילדה הקטנה. "תודה," אמר. "אמרת לי את האמת." באותו לילה לבש את כותונת הלילה הישנה שלו, המפוספסת, הרכה, עם הטלאי במרפק. כולם יכלו לראות אותה. והיא חיממה אותו מכל עבר. "זה," אמר בפיהוק, "הבד הכי יפה בעולם." לילה טוב.