איש הזנגביל

פעם, לפני הרבה זמן, גרו זקנה קטנה וזקן קטן לבדם בחווה. יום אחד גלגלה הזקנה הקטנה בצק, וחתכה ממנו איש קטן. היא נתנה לו עיניים מצימוקים, שלושה כפתורי צימוקים וחיוך רחב מסוכר לבן. אחר כך הכניסה אותו לתנור. עוד מעט נשמע: טוק, טוק, טוק! הזקנה פתחה את הדלת, והוא קפץ החוצה! ורץ, ורץ, על פני רצפת המטבח.

"עצור, עצור, איש קטן!" קראה הזקנה הקטנה. "עצור, עצור!" קרא הזקן הקטן. הם רצו כמה שיכלו, אבל האיש הקטן רק צחק והציץ מעבר לכתף: "קְפֹץ, דַּלֵּג, רוּץ אם תּוּכַל! אותי לא תתפסו, אני איש הזנגביל!" הוא יצא מהדלת, עבר את השער, ורץ במורד הדרך על רגלי הזנגביל המהירות שלו, והשמש נצצה על הכפתורים.

הוא רץ על יד פרה בשדה תלתן. "מוּוּוּ! עצור, איש קטן!" אמרה הפרה. "יש לך ריח כל כך טוב! הישאר ותגיד שלום." אבל איש הזנגביל רץ מהר יותר, ושר: "ברחתי מהזקנה, ברחתי מהזקן, ואברח גם ממך, בטח שכן, בטח שכן! קְפֹץ, דַּלֵּג, רוּץ אם תּוּכַל! אותי לא תתפסי, אני איש הזנגביל!" הפרה הניפה את הזנב ורצה בדהרה קלה אחריו.

הוא רץ על יד סוס בדרך. "היי-יי-יי! עצור, איש קטן!" אמר הסוס. "עלה על הגב, ותן לי להריח קצת!" אבל איש הזנגביל רץ מהר יותר, ושר: "ברחתי מהזקנה, מהזקן ומהפרה, ואברח גם ממך, תראה איך, תראה! קְפֹץ, דַּלֵּג, רוּץ אם תּוּכַל! אותי לא תתפוס, אני איש הזנגביל!" הסוס ניער את רעמתו ודהר אחריו.

הוא רץ על יד הקוצרים בשדה. "עצור, איש קטן! בוא לאכול איתנו ארוחת צהריים!" אבל הוא רץ מהר עוד יותר. "ברחתי מהזקנה, מהזקן, מהפרה ומהסוס, ואברח גם מכם, זה ברור כמו שמש!" עכשיו כבר היה אחריו קהל גדול! הזקנה הקטנה, הזקן הקטן, הפרה, הסוס וכל הקוצרים התנשפו בדרך אחריו. והוא עוד צחק, ועוד רץ, עד שהגיע אל נהר.

הנהר היה רחב, ואיש הזנגביל נעצר במקום. "אני לא יודע לשחות," אמר. "אני אהפוך לבצק רטוב!" מתוך הקנים יצא שועל אדום ורזה. "ערב טוב," אמר השועל. "אני לא רוצה לתפוס אותך. אני רק יוצא לטיול. קפוץ על הזנב שלי, ואעביר אותך לצד השני." אז הוא קפץ. "המים עמוקים," אמר השועל. "קפוץ על הגב שלי." אז הוא קפץ. "עוד יותר עמוק. קפוץ על האף שלי."

על הגדה השנייה עצר השועל. "אמרת שאף אחד לא יכול לתפוס אותך," אמר בחיוך רחב. "והנה אתה יושב לי על האף." סניף, סניף, ריחרח השועל. "וואו, יש לך ריח כל כך טוב." זה היה תרגיל! אבל ממש מעליהם היה חלון פתוח, ובפנים אור חם. הופ! איש הזנגביל קפץ למעלה, אל אדן החלון של מאפייה קטנה. השועל הרים את מבטו, התעטש מהזנגביל, צחק והלך לו בצעדים קלים.

"נו, נו," אמרה האופה, וניערה את הקמח מהידיים. "מי אתה?" "נמאס לי לרוץ," אמר איש הזנגביל. אז היא הושיבה אותו על מדף חם ליד התנור. כשהזקנה והזקן הגיעו מתנשפים מהמעבורת, הוא אמר: "סליחה שברחתי." הם חיבקו אותו, וכולם אכלו יחד לחם טרי. עכשיו הוא גר שם עד היום, ומנופף לילדים. התנור זוהר. הרחוב שקט. "אין צורך לרוץ," הוא לוחש. לילה טוב.