יוֹנִי וְגִבְעוֹל הַשְּׁעוּעִית

לפני הרבה־הרבה שנים, באנגליה, גר ילד קטן בשם יוני עם אמא שלו ועם הפרה שלהם, חלבלבה. הם היו עניים מאוד. בבוקר אחד חלבלבה לא נתנה אפילו טיפה של חלב, והסיר של הדייסה היה ריק. "קח אותה לשוק, יוני," אמרה אמא באנחה. "תמכור אותה במחיר טוב, ותחזור הביתה עם קצת כסף ללחם." יוני לקח את החבל, והם יצאו לדרך. קליפ־קלופ, קליפ־קלופ, לאורך הדרך הארוכה.

בדרך פגש יוני זקן קטן ומצחיק, עם כובע ירוק עקום. "איזו פרה יפה," אמר הזקן. "אני אתן לך בשבילה חמש שעועיות. תשתול אותן בלילה, ועד הבוקר הן יגיעו עד השמיים." חמש שעועיות קסומות! יוני חשב שזה מחיר טוב מאוד. אבל אמא שלו לא חשבה כך. "שעועית? אוי, יוני!" והשעועית עפה מהחלון, ויוני הלך לישון עם פרוסת לחם אחת ולב כבד.

בבוקר היה החדר מלא צל ירוק. יוני רץ החוצה. ושם עמד לו גבעול שעועית עבה כמו אסם, וראשו נעלם בתוך העננים. יד אחרי יד, ועלה אחרי עלה, למעלה, למעלה, למעלה טיפס יוני. עבר את העורבים. עבר את הגשם. למעלה, למעלה, למעלה, עד שיצא אל דרך לבנה ורכה. בקצה הדרך עמדה טירה, כל כך גדולה, שידית הדלת שלה הייתה הרבה מעל לראשו.

אישה ענקית פתחה את הדלת. היו לה עיניים טובות. "איזה ילד רזה ומסכן," אמרה, ונתנה לו לחם וחלב. פתאום הרצפה התחילה לרעוד. בום. בום. בום. "זה בעלי! מהר, תיכנס לסיר הנחושת!" והענק נכנס, מרחרח. "פי, פיי, פו, פום, ריח של ילד עם פירורי לחם אני חש כאן!" "שטויות, יקירי," אמרה אשתו. "זה רק ארוחת הערב שלך." אז הענק התיישב, ויוני נשאר דומם כמו אבן.

אחרי ארוחת הערב קרא הענק לתרנגולת שלו. "תטילי!" אמר, והיא הטילה ביצה מזהב טהור. הוא קרא לנבל שלו. "שיר!" אמר, והנבל שר כל כך יפה, שראשו הגדול של הענק התחיל להינהן. עד מהרה הוא נחר. אשת הענק הרימה את מכסה הסיר. "התרנגולת והנבל היו של אבא שלך," לחשה. "בעלי לקח אותם מזמן ולא החזיר. קח אותם הביתה, ילד קטן."

יוני תחב את התרנגולת מתחת לזרוע אחת ואת הנבל מתחת לשנייה. אבל הנבל התעורר. "אדון! אדון!" שר הנבל. הענק פקח עין אחת. "פי, פיי, פו, פום, מי לקח את הנבל שלי? בוא, בוא, בוא!" בום. בום. בום. יוני רץ לאורך דרך העננים, וקפץ אל הגבעול. יד אחרי יד, ועלה אחרי עלה, למטה, למטה, למטה. הרחק מעליו התחיל הגבעול לרעוד.

"אמא, הגרזן!" חבט, חבט, חבט, עשה יוני. גבעול השעועית נאנח אנחה ירוקה וארוכה. הוא נטה לאט, לאט, ונשכב לאורך האחו כמו סרט ירוק וארוך. הרחק בין העננים הרים הענק את מגפו הגדול. "מתנדנד מדי," רטן. "וגם קטן מדי שם למטה." אשתו הביאה לו קערת פודינג וזמזמה לחן קטן. והענק גילה שזה אפילו יותר טוב מנבל.

התרנגולת הטילה ביצת זהב אחת בכל יום, וזה הספיק בהחלט. אמא של יוני קנתה בחזרה את חלבלבה, ובסיר הייתה דייסה. ובכל לילה הנבל הקטן שר להם עד שנרדמו. למעלה בין העננים, הענק נשאר בשמחה בביתו. אם תשמעו בלילה של קיץ רעם נמוך ורך, אל תדאגו. זה רק הוא, נוחר. פי, פיי, פו, פום, הגיע זמן לישון לכולם. לילה טוב.