מומוטארו, ילד האפרסק

לפני הרבה-הרבה שנים, ביפן, גרו זקן וזקנה בבית קטן ליד ההרים. הם היו טובי לב ושמחים, אבל לא היו להם ילדים. יום אחד, בזמן שהזקן אסף עצים להסקה, הלכה הזקנה לכבס בגדים בנהר. ופתאום, במורד הנהר, מתנדנד מעלה ומטה, מעלה ומטה, הגיע אפרסק ענק, עגול וורוד! "וואו," אמרה הזקנה, "איזה אפרסק נפלא! אקח אותו הביתה לבעלי."

בערב הוציא הזקן סכין כדי לחתוך את האפרסק. אבל עוד לפני שנגע בו, האפרסק נפתח מעצמו. ובתוכו היה תינוק קטנטן, צוחק ומנופף בידיים! "אל תפחדו," אמר התינוק. "באתי להיות הבן שלכם." הזקן והזקנה שמחו כל כך, עד שבכו מאושר. הם קראו לו מומוטארו, שפירושו ילד האפרסק, ואהבו אותו בכל הלב.

מומוטארו גדל והיה חזק וטוב לב. הוא עזר לאבא לשאת עצים ולאמא לשאת מים. יום אחד הוא שמע חדשות עצובות. באי רחוק גרו אוני גדולים, ענקים גסי מראה וזועפים, עם קרניים. הם היו באים אל הכפרים ולוקחים לאנשים את האורז ואת האוצרות שלהם. "אני אלך לאי," אמר מומוטארו, "ואבקש מהם להחזיר הכול." אמא הכינה לו שקית של כופתאות דוחן מתוקות לדרך.

בדרך רץ אליו כלב. "מומוטארו, לאן אתה הולך?" "אל האי של האוני, להחזיר את מה שלקחו." "תן לי כופתה אחת, ואבוא איתך!" אז מומוטארו חילק כופתה, והכלב הצטרף אליו. אחר כך קוף קפץ מהעץ ושאל אותו שאלה זהה. ואחריו פסיון, עם נוצות ירוקות ואדומות וצבעוניות, התעופף למטה. מומוטארו חילק את הכופתאות לכולם, ועכשיו הם היו ארבעה חברים.

יחד הם בנו סירה קטנה והפליגו אל מעבר לים. הגלים עלו וירדו, עלו וירדו. הפסיון עף מלפנים והראה את הדרך. סוף סוף הם ראו את האי, עם סלעים גבוהים וכהים ושער גדול מאוד. "טוק טוק טוק!" קרא מומוטארו באומץ. השער נפתח בחריקה, והאוני יצאו החוצה. הם היו גדולים מאוד, עם שיער מתולתל וקרניים קטנות, והם נראו מופתעים מאוד.

"מי אתה, קטנטן?" רעם האוני הגדול ביותר. "אני מומוטארו," אמר הילד. "לקחתם אורז ואוצרות מאנשים שצריכים אותם. בבקשה, החזירו הכול." האוני צחקו: "הו הו הו!" אבל הכלב נבח "הב הב!", הקוף צווח "אִי אִי אִי!", הפסיון הניף כנפיים, ומומוטארו עמד זקוף ולא זז. אז האוני הפסיקו לצחוק. "אף אחד עוד לא דיבר איתנו באומץ כזה," אמר הגדול שבהם. "ו... וגם אף אחד עוד לא ביקש מאיתנו כל כך יפה."

"למה אתם לוקחים דברים?" שאל מומוטארו. האוני הביטו ברגליים הגדולות שלהם. "האי שלנו סלעי. שום דבר לא גדל פה. היינו רעבים, ואף אחד אף פעם לא מבקר אותנו." מומוטארו פתח את השקית. "הנה, טעמו." כל אוני לקח כופתת דוחן. "מממ!" אמרו. "איזה טעים!" "אם תחזירו את האוצרות," אמר מומוטארו, "אלמד אתכם לגדל דוחן, ותוכלו לבוא לסחור איתנו, כמו שכנים טובים."

האוני הסכימו. הם העמיסו על הסירה את כל האורז ואת כל האוצרות, ונופפו לשלום. מומוטארו וחבריו הפליגו הביתה, וכל אנשי הכפרים קיבלו בחזרה את מה ששייך להם. הזקן והזקנה חיבקו אותו חזק-חזק. ומאותו יום, האוני גידלו דוחן באי שלהם, ובכל אביב באו לשוק, עם חיוכים גדולים ומתנות קטנות. מומוטארו, הוריו ושלושת חבריו חיו באושר ובשמחה. לילה טוב.