הסנדלר והגמדים

היה היה, בעיירה קטנה עם גגות עקומים, סנדלר זקן ושמו טוביאס. כל יום עבד קשה, טוק-טוק-טוק, בפטיש הקטן שלו. אבל הזמנים היו קשים. ערב אחד נשאר לו עור רק לזוג נעליים אחרון. "נו," נאנח, "אגזור אותו הערב, ואתפור בבוקר." הוא סידר את החלקים יפה על שולחן העבודה, כיבה את הנר והלך לישון.

בבוקר ירד טוביאס במדרגות ושפשף את עיניו הישנוניות. ומה ראה? על שולחן העבודה עמד זוג נעליים, גמור ומוכן! כל תפר היה קטן וישר. העור הבריק כמו ערמון. "אשתי, אשתי, בואי וראי!" קרא. אשתו מיהרה אליו. "מי יכול היה לעשות אותן?" לחשה. אף אחד לא ידע. ובאותו יום נכנס לחנות אדון אחד. הוא אהב את הנעליים כל כך, ושילם כסף שמספיק לעור לשני זוגות נעליים נוספים.

באותו ערב גזר טוביאס עור לשני זוגות נעליים והשאיר אותם על שולחן העבודה. ובבוקר, הנה הן, גמורות ומבריקות! שני לקוחות קנו אותן, וטוביאס קנה עור לארבעה זוגות. בבוקר, ארבעה זוגות כבר חיכו לו. ואחר כך שמונה זוגות. ואחר כך עוד! עד מהרה התמלאה החנות הקטנה באנשים שמחים, שמדדו את הנעליים היפות ביותר בעיירה. לטוביאס ולאשתו היה לחם על השולחן ועצים לאח. אבל הם עדיין לא ידעו מי העוזרים שלהם.

לילה אחד, רגע לפני החורף, אמר טוביאס: "אשתי, נישאר ערים ונראה מי עוזר לנו?" "הו, כן," אמרה אשתו. הם השאירו נר דולק והתחבאו מאחורי המעילים שהיו תלויים בפינה. הם חיכו וחיכו, שקטים כמו שני עכברים. השעון עשה טיק, טק. העיירה נרדמה. ואז, בחצות, שמעו קול זעיר: טיפ, טפּ, טיפ, טפּ.

שני גמדים קטנטנים באו מדלגים על הרצפה! הם טיפסו על שולחן העבודה. הם לקחו את המחטים ואת הפטישים הקטנים, והתחילו לעבוד. תפר, תפר, טק, טק! האצבעות שלהם עפו כל כך מהר, שהסנדלר בקושי הצליח לראות אותן. הם זמזמו תוך כדי עבודה. אבל טוביאס שם לב למשהו. על רגלי הגמדים לא היו נעליים, והבגדים שלהם היו דקים ומלאי חורים. כשסיימו את העבודה, הם קפצו למטה ורצו אל תוך הלילה.

"הגמדים הקטנים והאהובים האלה עזרו לנו כל כך," אמרה האשה למחרת בבוקר. "אבל בטח קר להם. בוא נכין להם משהו חם." "איזה רעיון יפה," אמר טוביאס. אז האשה תפרה שתי חולצות קטנות, שני מעילונים קטנים, ושני זוגות גרבי צמר חמים. וטוביאס עשה שני זוגות מגפונים זעירים, הקטנים והרכים ביותר שעשה מימיו. באותו ערב, במקום עור, הם הניחו את המתנות על שולחן העבודה. ואז התחבאו שוב.

בחצות, טיפ, טפּ, הגמדים נכנסו. הם טיפסו על שולחן העבודה כדי לעבוד, אבל במקום עבודה מצאו מתנות! העיניים שלהם נפערו. הם לבשו את החולצות ואת המעילונים ואת הגרביים ואת המגפונים. הם הביטו זה בזה, וצחקו וצחקו. ואז הם רקדו! הם רקדו מעל שולחן העבודה, מעל הכיסאות, וישר החוצה דרך הדלת, ושרו שיר קטן ושמח על הבגדים החדשים והחמים שלהם.

הגמדים לא חזרו יותר לתפור נעליים. אבל זה בסדר. טוביאס למד מהם את הסוד, והחנות שלו הצליחה כל ימי חייו. בכל חורף, כשהשלג ירד בעדינות, הוא ואשתו ישבו ליד האח וחייכו. "מקווים שלחברים הקטנים שלנו חם הלילה," אמרו. ואי שם, מתחת לכוכבים, שני גמדים קטנטנים במגפונים קטנטנים ישבו חמים ונעימים גם הם. סוף. לילה טוב.